אני מתחזק – אבל המשפחה לא תמיד תומכת. איך מתמודדים
המשפחה שלי אוהבת אותי – בזה אין לי ספק.
אבל כשהתחלתי לשמור שבת, לדבר על אמונה, ולשנות קצת את החיים – לא כולם קיבלו את זה באהבה.
היו מבטים, שאלות, הערות. זה כאב.
הרגשתי שאני בודד במסע הזה.
הכאב שהפך למנוף
דווקא מהמקום הזה צמחתי.
למדתי לדבר ברוך, להסביר בלי לכפות, להקשיב באמת.
למדתי לאהוב גם כשהכאב גדול – לאהוב את ההורים, את האחים, את החברים – גם אם לא מבינים אותי עד הסוף.
גיליתי שכשאני מתמקד באור – בסבלנות, בשמחה, בכבוד הדדי – הדברים נראים אחרת.
לא תמיד ההבנה מגיעה מיד, אבל עם הזמן היא מחלחלת.
לא לבד במסע
והכי חשוב – גיליתי שאני לא לבד.
יש אלוקים שמלווה אותי בכל צעד.
ויש גם אנשים טובים – כמו ב"קרובים" – שפשוט מבינים, מחבקים, מלווים.
פתאום קלטתי שהמסע הזה, שנראה כל כך אישי ובודד, בעצם מלא בשותפים.
שינוי שמקרין על כולם
לאט לאט גם המשפחה ראתה – שאני לא נעלם, אלא דווקא נבנה.
שאני לא מתרחק מהם, אלא הופך לאדם שלם יותר, אוהב יותר, קרוב יותר.
וכשאני משתנה לטובה – זה מקרין גם עליהם.
כי בסוף, הדרך לאמונה אמיתית לא נמדדת רק במה שאני עושה – אלא גם באיך שאני עושה אותה.
בכבוד, בסבלנות, ובאהבה גדולה.